סיפור על חיים ומוות

שישי, מתישהו בחורף לפני שנתיים. בחוץ אפור וקר. האוויר של קומה 8 הופך את החורף למורגש יותר, אפור יותר. אני שם את הסיר של המרק על האש והטלפון מצלצל. בצד השני איש. לפי הקול, אני מעריך שהוא בערך בן 60. תשמע, הוא אומר. אני ואשתי צריכים את עזרתך.אני שואל במה מדובר והוא אומר שהיא אמרה שצריך להפרד. צריך? אני שואל. והוא אומר כן, צריך. אתם רוצים להפרד? אני שואל. אני לא, הוא אומר. והיא? אני חושב שלא, הוא אומר.אני לא בטוח שאני מבין למה צריך להפרד אם הם לא רוצים, והוא אומר שאי אפשר להסביר כזה סיפור בטלפון. הקול שלו חורק כשהוא אומר את זה, ואני שומע שם שבר. אז אני אומר לו שיבואו לפגישה ונתקדם משם. הוא שואל אם אפשר לבוא היום. אני חושב על זה שנייה ואומר שכן. בדרך כלל ימי שישי שלי מוקדשים לפעילות חברתית וכל מיני סידורים. אבל חורף בחוץ, וכבר גמרתי לבשל, ומשהו בסיפור שלו מאותת לי שהם צריכים עזרה, ושמישהו צריך לעזור להם להדביק בחזרה את החלקים שנשברו.

אחרי שעתיים הם מגיעים. אני פותח את הדלת והם נכנסים. מוקפדים, מטופחים. שניהם מאירי פנים ומחייכים, אפילו שאם מסתכלים עמוק בעיניים רואים שם משהו לא שמח. הוא מניח את היד על הכתף שלה. הם מתיישבים באותה פאה של השולחן. זה משהו שקורה לעיתים רחוקות. רוב הזוגות שמגיעים יושבים בנפרד. כל אחד בטריטוריה שלו. והפעם זה שונה. ברור לי שמשהו בתהליך הזה שונה. הם מדברים בנועם, ברכות. גם איתי וגם ביניהם. ככה לא נראים זוגות לפני פרידה.

אני מדליק את הקומקום ומכין תה מרווה בקנקן והם הביאו עוגיות. קטנות, מדוייקות, כולן באותה צורה ואותו גודל. תוך כדי, אנחנו מחליפים כמה משפטי חולין קטנים על החורף, מחמאות על העוגיות ועל הריח של המרק ומתחילים את הפגישה. מה מביא אתכם אלי, אני שואל. תשמע, היא אומרת. הגעתי למצב שאני לא יכולה יותר. אין ברירה, אנחנו צריכים להפרד. למה אנשים בני כמעט 60 צריכים להפרד מחוסר ברירה, אני שואל. שניהם נאנחים. 

תשמע, היא אומרת. לפני 11 שנה הבן שלנו נהרג בפעילות מבצעית. הוא היה בן 19. ומאז, היא אומרת כולנו התקדמנו. היא מניחה את היד על היד שלו. חוץ ממנו, היא אומרת. היא שותה קצת מהתה, ועוד קצת, ועוד קצת. זה מאפשר לה זמן לארגן את המחשבות. הוא מסובב את הכוס ימינה ואח"כ שמאלה. מזיז אותה מצד לצד. היא שותה עוד קצת, מניחה את הכוס וממשיכה. הוא לא מוכן להפרד היא אומרת. הוא ממשיך לחיות באותה נקודה. הוא הקפיא את הזמן ביום שלפני שהבן נהרג, כדי שלא יצטרך להתמודד עם ההודעה, והוא מתנהג כל הזמן כאילו שום דבר לא השתנה. הוא לא מוכן להפרד מהחפצים שלו, מהחדר שלו, מהבגדים שלו. ובזמן הזה אין שום דבר שלא השתנה בחיים שלנו. הילדים האחרים התחתנו, כבר יש לנו נכדים. החיים המשיכו. הם לא נעצרו. החיים לא נשארים קפואים בחדר, היא אומרת. אין לי יותר כוחות, היא אומרת. אני לא יכולה להמשיך לחיות את המוות. 

הוא ממשיך לסובב את הכוס מצד לצד. ככל שהיא מתקדמת יותר בסיפור, כך הכתפיים שלו יותר נחלשות. תשמע, היא אומרת, הבית שלנו גדול. אנחנו כבר לא צריכים אותו. אני רוצה בית יותר קטן. יותר נעים. אני רוצה שנוכל להנות מהנכדים, ושהם לא יראו מוות כל פעם שהם מגיעים. ואני שואל אותו מה קורה אצלו, והעיניים שלו כבויות. הקול שלו שוב חורק. הוא מבין, רציונלית שהוא צריך להפרד. אבל הוא לא יכול. והיא אומרת שבינתיים הוא הורג את עצמו ואת כל המשפחה. היא אומרת שלא במכוון, הוא מקדש את המוות. והיא רוצה לקדש את החיים. ובכל הזמן הזה, הם יושבים צמוד צמוד. 

אני מרגיש אגרוף בבטן. לזה לא ציפיתי. הוא צדק. זה באמת לא סיפור לטלפון. האגרוף בבטן מגביר את הצורך בסוכר. או שזה הטעם של העוגיות הקודמות. אני לא בטוח בזה. כך או כך, אני צריך כמה שניות לסדר את המחשבות, וממלא מחדש את הקומקום של התה. אני חופן את הכוס. החום של התה והמרווה מאזנים את המחשבות שלי. או שאלה העוגיות. אני לא בטוח בזה. אני משתיק את כל הקולות שמרעישים לי בראש עכשיו. וכבר אמרתי לכם, שנורא קשה להשתיק קולות שמרעישים בתוך הראש. היא אומרת שמבחוץ הם מתנהלים רגיל. עובדים, נפגשים עם חברים, כאילו מבלים. אבל מבפנים הוא עדיין לא השלים עם המוות. ואת? אני שואל. אני בדרך, היא אומרת. עדיין לא לגמרי, אבל במצב יותר טוב משלו. תגידו, אני שואל, איך הנושא משפיע על הקשר ביניכם? הקשר התחזק, הם אומרים. אנחנו דומים בהרבה דברים. הדבר המשמעותי ששונה זה היחס שלהם למוות של הבן. אבל הגישות השונות לא יוצרות כעסים, הוא מדגיש והיא מסכימה. הוא לא כועס עליה שהיא התקדמה, היא לא כועסת עליו שהוא לא מצליח לשחרר. הפערים האלה לא מעיבים על הקשר, כי הוא מבוסס ויציב וחזק. בשנים הראשונות גם אני הייתי ככה, היא אומרת, ואני לגמרי מבינה מה קורה לו. אבל אני הלכתי לכל מיני טיפולים כדי לשחרר, היא מוסיפה. אבל יש לי עוד עבודה, אני יודעת. אני עדיין לא בדיוק איפה שאני רוצה להיות. אני שואל אותו אם הוא רוצה להתחיל בתהליך של שינוי. הוא מתחיל לענות והקול שלו חורק שוב. ממה אתה הכי פוחד, אני שואל. הוא מתסכל על הנוף מהחלון שניות ארוכות. אני לא יודע, הוא אומר. ואני אומר לו שאנחנו נגלה את זה ביחד. אני חוזר לשאלה הקודמת, ושואל שוב אם הוא רוצה לשנות את המצב, למרות הפחד. חשוב לי לדעת שהוא מגיע לתהליך הזה כשהוא רוצה שינוי ולא בגלל שהוא מונע מאיזה פחד אחר. הוא מהסס ואומר שכן. 

אנחנו מדברים קצת יותר לעומק. ובין לבין, ככה בין השורות, הוא קצת מאוכזב מכולם, שהמשיכו והשאירו אותו לשמור על הילד לבד. ועוד יותר סמוי, ועוד יותר בין השורות, אם הוא יתקדם וישחרר ויתחיל לחיות, לא יהיה אף אחד שזוכר את הבן שלו. וזה יהיה כמו להרוג את הילד שלו בפעם השנייה. השיחה על סמלים, על מוות ועל החיים. הוא מציף את הפחד שלו מבגידה בבן שלהם, ואת האכזבה מזה שלא הצליח לשמור עליו, ואת החשיבות הרציונלית של ההתקדמות קדימה, ובכלל, מה המשמעות הסמלית של להתקדם כשמדברים על מוות. הגשם בחוץ מתחזק והפגישה מתארכת. הלחץ, הפחדים, הקולות של הגשם והתה נותנים את אותותיהם. אנחנו לוקחים הפסקה קטנה לחילוף חומרים.

יש לנו כמה ערוצי שיחה, אני אומר. אנחנו נדבר על סמלים, ועל מוות, ועל משמעות החיים, ועל התפקידים שלכם כהורים, וגם על המשמעות של הפרידה. הפרידה מאדם אהוב, הפרידה מסמל, הפרידה מתפקיד. במקביל, אנחנו נדבר גם על מערכת היחסים שלכם, ועל איך אתם רוצים שהיא תראה, וגם על המשפחה ועל איך אתם רוצים שהיא תראה. ובכל השיחות האלה אנחנו נדבר גם על סליחה וגם על פחדים ואיך מרגיעים אותם.

התהליך שלנו ארוך. הוא קשה להם. בתהליך עולה השיחה על התפקיד שלהם כהורים כלפי הילדים האחרים, ועל זה ששניהם מתחרטים שלא חיבקו את הילדים שלהם מספיק. התהליך מציף גם את השיחה על הנצחה וכמה אנרגיה צריך להשקיע בה ובאילו אפיקים, ועל העובדה, המובנת מאליה, שאנרגיה שמושקעת במקום אחד לא יכולה להיות מושקעת במקום אחר, שמביאה אותנו לשיחה על בחירות ועל גבולות. הם קובעים מסגרת חדשה של הסכמים פסיכולוגיים, גם ביניהם וגם כלפי המשפחה. התהליך קשה, אבל הם מתמידים. הם מגיעים פעם בשבוע ביחד, ועוד פגישה אחת בנפרד. התהליך לוקח לנו כמעט 9 חודשים ואחר כך אנחנו נפגשים בערך פעם בחודש, לתחזוקה. עוד 6 מפגשים כאלה, ואין להם צורך בו יותר. אני שמח, ומבקש שיעדכנו אותי מדי פעם. הם לא נפרדים. ברור שלא.

חצי שנה חלפה. בשבוע שעבר הוא התקשר להגיד לי שנה טובה. הוא אמר שמאז שדיברנו לאחרונה, הם מכרו את הדירה ועברו לדירה יותר קטנה. קנו ריהוט חדש. החליפו את כלי המטבח הישנים. הם גם עשו כמה פעולות שונות. האזכרה השנה הייתה שונה. הם ביקשו מכל אחד מבני המשפחה לקחת פריט אחד או שניים מהחדר של הבן כמזכרת. את החשובים ביותר. הבת לקחה אלבום תמונות. הבן השני לקח את הדיסקית. הם שמו ברקע את המוזיקה שהוא אוהב, והאזכרה הייתה קצת יותר קלילה. כך הוא אמר. הוא לקח כמה פריטים ושמר אותם בקופסה. אשתו לקחה כמה גזרי עיתון שסיפרו על האירוע והוסיפה אותם לקופסה שלו. אח"כ הם תרמו את יתר הפריטים. מצעים, בגדים, מיטה. דברים שאף אחד מהמשפחה לא ישתמש בהם אי פעם. חלק תרמו לבעלי המסעדה השכונתית, שאיבדו את העסק שלהם ונקלעו לחובות בגלל הקורונה וחלק העבירו לאיזו עמותה. הם שלמים עם זה.

תשמע, הוא אומר לי. כל זה מבחוץ. החלק הכי חשוב בסיפור, הוא אומר, הוא שלפני חודש, הנכדה שלי עשתה משהו שממש הצחיק אותי. פעם ראשונה מזה 20 שנה שצחקתי באמת, הוא אומר. מכל הלב. צחוק אמיתי כזה.והוא אומר את זה והקול שלו שמח. אני אומר לו שבשביל שיחות כאלה שווה לי לקום בבוקר.

איך אומרים אצלנו? #אני_תרמתי_בעבודה.