עוד קצת מהשפעות הקורונה. מתקשר אלי מישהו בסביבות גיל 40. אומר שהוא ואשתו במשבר. נשואים 5 שנים, 2 ילדים. אפילו לא יום אחד של אושר, הוא אומר לי. נמאס. אני מרגיש שאני בכלא, והקורונה הפכה את הכלא לצינוק. אני שואל מה אשתו אומרת על הסיפור והוא אומר שהיא לא אומרת כלום, אבל היא מרגישה אותו דבר.
הגיעו לפגישה. שניהם אפורים. בלי טיפה של חדוות חיים. כל אחד מרגיש שהשני לוקח ממנו את החמצן. רוצים להפרד. אבל הפחד מהלבד, והפחדים הכלכליים, והפחד ממה יגידו... והם מונים עוד רשימה של פחדים. הפחדים מנהלים להם את החיים. ובלי שהם אומרים, אני מזהה גם כעס. כל אחד כועס על השני שהרס לו את החיים. יש לי שתי שאלות אליכם, אני אומר. האחת - האם אתם מוכנים לקחת אחריות ולהפסיק להאשים את השני בזה שאתם אפורים? שניהם משתתקים. לא מבינים מה אמרתי. כאילו דיברתי טורקית. השנייה - ממה באמת באמת אתם פוחדים? הוא אומר - מהכשלון. היא אומרת - מלהיות גרושה.
אני עוצר רגע את הפגישה לסיבוב שני של קפה. בינתיים תחשבו על עוד שאלה אני אומר. אני שואל אותם אם זה רעיון טוב לגדל ילדים בכלא מעשיהו והולך להדליק את הקומקום. בסוף הפגישה הם מבינים שהם הכניסו את עצמם לכלא. הם גם מבינים שהם מגדלים את הילדים בכלא. הם גם מבינים שהם ממש לא חייבים להשאר שם. הפגישה נגמרת בשיעורי בית. קלים. באמת קלים. תחשבו ותחזרו אלי.
חולפים יומיים. הם מתקשרים. החליטו להפרד. אבל בטוב, היא אומרת. ואני אומר לה שאצלי גם כשמתחברים וגם כשנפרדים זה בטוב. מתחילים לעבוד בתהליך של בניית הסכמות כדי לאפשר להם לחיות מחוץ לכלא. לקח לנו בערך חודש וחצי לבנות הסכם פסיכולוגי שמתאים לשניהם. חלק מהפגישות בזום. חלק אצלי. חלק משותפות ובחלק מגיע רק אחד מהם.
איך אומרים? #אני_תרמתי_בעבודה